אינה דומה צרידות לצרידות.
למשל אפשר לשמוע את הקול הצרוד העייף של האמא העייפה, העמוסה, שסוחבת את החיים על הגב וכורעת תחת העומס.
יש צרידות שבאה כתוצאה משימוש יתר, אלה אנשי הover doers, שמוציאים את הגרון חזק ובכוח, כשהם פעילים, מוחצנים, מדברים ומדברים ומדברים את עצמם החוצה.
יש צרידות שבאה כתוצאה של מאמץ יתר כדי שישמעו אותי. אחרת לא רואים אותי.
מצד שני יש צרידות שמגיעה דווקא מהסתגרות, התכנסות, מופנמות וביישנות. שלא ישמעו את הקול שלי. שלא ישמעו אותי. שלא יראו אותי.
יש צרידות שמגיעה מרצון טוב של לא לצעוק. יש מחשבה לא מודעת (או דווקא מודעת) שאומרת 'אני לא צועקת'. הסיבה יכולה להשתנות- אולי כי לא מנומס לצעוק, אולי כי אמא שלי צעקה ואני לא רוצה להיות כמוה, ואז מנסים לדבר בשקט אבל מהגרון, ומפתחים צרידות.
בטיפול נתאים את התרגילים השונים לכל סוג של צרידות.
פעם הגיעה אלי אישה כבת 40 עם קול צרוד. עבדנו על תהודה קדמית והיה לה ממש קשה להוציא את הקול החוצה. היא אמרה: "אני מרגישה שאני לא יכולה להוציא החוצה, שאסור לי להוציא…" המשכנו לעבוד. במהלך הטיפול היא עברה תהליך עם עצמה של נתינת אישור והכרה לרצונות שלה, לצרכים שלה, והכל דרך תרגול "טכני" לכאורה. בסיום הטיפול היא ציינה את השינוי לטובה שחל בה, לדבריה משהו נפתח בה והיא מרגישה משוחררת יותר ובטוחה יותר. זו רק דוגמא קטנה להשפעה ההדדית שיש לקול שלנו על הנפש.
ישנם מצבים של איבוד פתאומי של הקול בלי שום ממצא על מיתרי הקול (בשפה המקצועית מקרה כזה נקרא אפוניה פסיכוגנית).
במצבים כאלה מספיק טיפול אחד כדי להחזיר את הקול. הגיעה אישה כבת 60 בלי קול בכלל. אחרי שמצאנו לה את הקול בחזרה, התחלנו לדבר. האישה התחילה לספר על עצמה, והמשיכה לספר על הוריה שהיו ניצולי שואה ועל השפעת השואה על החיים שלה עד היום. היא דיברה עם דמעות בעיניים. גם כאן רואים את הקשר הברור בין הקול לעולם הפנימי.
